לפרק את הפוסט-מודרניזם

הכשלון לא העלים את הסוציאליסטים. הוא רק גרם להם להתחפש

לפני חצי מאה, הפוסט-מודרניזם היה ראש החץ החדשני בחוגים אינטלקטואליים. היום הפוסט-מודרניזם הוא כבר מובן מאליו בעולם האקדמי, ורעיונותיו הם הבסיס להקצנה נוספת של דור המשכילים הבא, הוא מערער על האמת בשם החירות, על החירות בשם השוויון, על השוויון בשם הזהותנות, ועל הזהות בשם הפירוק. דובריו הבכירים רואים במערב את אויב הקדמה, מציגים את מתנגדי ההעדפה המתקנת הגזעית כפשיסטים, וטוענים שהתבונה היא מנגנון דיכוי וכי הגבריות היא דבר רעיל. 

האם תפיסת עולם קיצונית זו היא רק תגובת נגד להתרסקותן של האידיאולוגיות הגדולות של המאה ה-20? סטיבן היקס מתחקה אחרי שורשי הפוסט-מודרניזם ומראה כיצד כשלונו המעשי והמוסרי של הסוציאליזם במאה ה-20 הוביל לאימוץ גישה המבקשת לפרק את יכולתנו להבין אמת ולדעת אותה - כדי להחריב את המערב בליברלי והקפיטליסטי.

האם תצליח התבונה למצוא מענה משכנע לפוסט-מודרניזם? 
איך מתנגד הפוסט-מודרניזם להפעלת כוח, אך תומך בעריצות התקינות הפוליטית?
כיצד הפכו את המשפחה מערך למוסד מדכא ומשעבד
האם מקרה הוא שכל ההוגים הבולטים של הפוסט-מודרניזם הם אנשי שמאל קיצוני?
מדוע הפוסט-מודרניזם סולד מגברים, עשירים ולבנים?

פרופסור סטיבן היקס, פילוסוף יליד קנדה (1960), הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת רוקפורד שבמדינת אילינוי בארה'ב ומנהל שם את המרכז לאתיקה וליזמות. לצד מאמרים רבים בכתבי עת אקדמיים ופופולריים, הוא מחברם של הספר והסרט התיעודיים 'ניטשה והנאצים'.